האם נכון להציב סטנדרטים אחידים לכל אוכלוסיית התלמידים במדינה, ובכל התחומים
הלימודיים והחינוכיים?
כיצד זה שלאחר שנים או שלושה עשורים של השקעת משאבים אדירה, בקידומם החינוכי של יוצאי השכבות החלשות (ילדי מיעוטים,
מהגרים, העניים של פרברי הערים)– עדיין קיים פער עמוק בהישגים ביניהם לבין יוצאי השכבות
המבוססות?
האם בית הספר, המנהל, המורים יש להם מספיק כישוריים ליישר קו ולהוביל את
כל מגוון האוכלוסיה של שלושים וחמישה תלמידים בכיתה לאותם סטנדרטים ומנגד האם בית
הספר יכול לעמוד בסטנדרטים של תוכנית הלימודים, של שבע מקצועות בכתות ו', שמציב
משרד החינוך?
המודל הסטנדרטי שהתפתח בעולם רואה בניהול ריכוזי של מבחנים אמצעי המבטיח ללמידה
אפקטיבית, יותר מאשר הערכת ההישגים שמבצעים המורים. מודל זה התפשט והעמיק מאז שנות
ה-80. הביקורת העיקרית עליו היא, שהוא מכוון להצלחה בבחינה יותר מאשר תורם לבנייה של
ידע. זהו מודל המוביל למבנה אחיד של תוכניות לימודים, שאינו מותאם לשונות בהרכב התלמידים,
והחמור מכל - משניא את בית הספר על התלמידים. (עמי ווילנסקי) למאמרו של עמי וולינסקי | חידת החינוך הפיני
בכנס שהתקיים בינואר, במאלמו שבשוודיה, טען חוקר החינוך פרופ' פסי סלברג
מפינלנד, כי האמונה בתועלתם של מבחנים התפשטה בעולם והפכה ל"ווירוס קטלני".
פרופ' פטרישיה ברודפוט, חוקרת נודעת מאנגליה, הצביעה על המחיר האינטלקטואלי
והכלכלי של השתלטות המבחנים על חיי החינוך.
לדעתי הסטנדרטים שמוצבים בפני התלמידים נקבעו מראש על ידי אנשי חינוך ללא שום התייחסות לשונות בין התלמידים ולמרות שברור
וידוע שהכתות בבתי הספר הן כתות הטרוגניות , יש את התלמידים הממוצעים, המחוננים, המתקשים
ואף תלמידי החינוך מיוחד.
אז מה כן? הערכה חלופית? האם להערכה חלופית אין סטנדרטים? מי קובע את
הסטנדרטים? האם שוב הם לכל?
הערכה חלופית נהוגה במערכת, וישנם בתי ספר שמקיימים אותה בקרב תלמידיה ,
אך היא תוספת להערכה המסורתית הקיימת בבתי
הספר והאחוז שהערכה חלופית מקבלת הינו שולי. לכן לדעתי זה איננו הפתרון - צריכה להיות
הבנה שצריך לוותר על המבחנים כתרבות, למזער את נוכחותם ולפנות מקום לתהליכים מעמיקים
ונכונים של למידת מיומנויות ולהפסיק לבדוק ידע, מה שאומר לשנות לאלתר את תוכניות
הלימודים ואת היקף המקצועות הנדרשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה